סיורי התחיל בדרך כלל בסלונים, קרוב לרחוב חבש, סביב חצות. משם המשכתי לכיוון מאה שערים לשולחנו של רב אהרל'ה הבן (אינטימי, אך המולה גדולה סביב השירים) ומשם לרב אהרל'ה החתן (שם הפנים היו מאירות יותר והלבוש מפואר). לעתים הביאוני רגלי עד לקרלין (שולחן חביב אך קצת פראי), או לבויאן (שם עמדו מאות צעירים על עמודים גדולים).
לרוב חזרתי לסלונים. הם המשיכו לשיר בחושך כמעט עד הבוקר, בדבקות רבה, לחנים שברחו תמיד כלפי מעלה ללא עוגן לאוזניים ערלות. אצלם לא שמעתי אף לא הברה מובנת אחת, כי רק לזמרה הייתה חשיבות, ולמילים לא. גם בשאר השולחנות המצב היה דומה. אפילו נשמעו כמה שרידים ממילות הפיוט או הזמר, הם התבטלו מפני כוח המנגינה. אולי משום כך היה נדמה לי שהם שטים בעולמות עליונים, שאליהם אינני יכול להתקרב. למרות כל אהבתי, הרגשתי שאני מחוץ למעגל. הם ברגעים הללו הפכו כאילו לגוף אחד: בשירתם, בלבושם, בקרבתם לרבי שישב על ראש השולחן וניצח על המלאכה (בתנועות כמעט בלתי נראות, רק עם תנועות העיניים).
כל המקומות הללו סביב רחוב מאה שערים נמצאים כמה מאות מטרים זה מזה. אותם המקומות, אם מחפשים אותם על מפת אירופה המזרחית, רחוקים זה מזה מאות או אלפי קילומטרים. היישובים הקטנים הנקראים ויזניץ', ברסלב, סלונים, אמשינוב וסטולין מפוזרים על פני רוסיה, אוקראינה ופולין. כאשר ישבתי איתם אמרתי לעצמי שחסידים אלה אינם באמת כאן. הם עדיין נמצאים בלילה הקר של החורף הרוסי, שבו הם היו צריכים לנסוע במשך שבועות כדי להגיע לשולחנו של הרבי. הם לא באמת חיים בנוף הצחיח של המזרח התיכון, תחת שמשה של המציאות היומיומית. הם רק מחכים לליל שבת כדי לחזור לנוף שהם מכירים.
אם תרצו בכל זאת להגיע לנוף של הים התיכון, חכו לאשמורת האחרונה, חצו את רחוב יפו ליד השוק, ותגיעו לנחלאות. שם בתי הכנסיות של עדות המזרח כבר מלאים באנשים המחכים לשירת הבקשות. צבע הקירות בבתי הכנסת הללו בהיר יותר. שם שותים תה, לא יי"ש. מפצחים פיצוחים, ולא אוכלים קיגל. הם אוהבים להשכים עם שחר ולא להישאר עד מאוחר בלילה כמו החסידים.
לא תמיד היה לי הכוח לחכות עד השחר, אך כאשר הלכתי לבית כנסת של העדה החלבּית (עדס) קיבלתי את שכרי. פאר הפיוטים, זיו הפייטנים, בהירות השירה שבה שומעים כל הברה בעברית המובנת לי. ידעתי שאותם פייטנים שיודעים על פה עשרות שעות של מוסיקה, מצויים במשך השבוע בפתח חנויותיהם בשוק ומשחקים שש-בש כמו ערבים. אבל ברגע של הבקשות הם כאילו מלאכים.
כמובן, אינני המשוטט הראשון בלילי שבת בירושלים. היו בוודאי אנשים כמוני, שאינם חלק מן הנוף אך נמשכים בחבלי הקסם של העבר שברגע זה הופך, לכמה שעות בלבד, להווה ולמציאות. זה אולי האמן שבי, שאין לו שיקולים של שייכות חברתית או אידיאולוגיה, ורק האמת שמאחורי הדברים מושכת אותו אפילו אין הוא מבין אותה. אני רואה כאן את זלדה, עגנון ואולי אפילו את עמוס עוז הצעיר, כולם כמוני אינם מסוגלים להתאחד לישות ציבורית אחת, אך מרגישים אותה ומזדהים איתה. את תחושתם מבטא יפה אמיר גלבֹּע בשירו שתשמעו הערב: "ככה, כמו שאני, אני רוצה לקבל את פני שבת המלכה".
הקבוצה שלנו שהכינה את המופע מרגישה בדיוק ככה. אין אנו מתנהגים על הבמה כנציגים של אותן העדות שאנו שרים את שיריהן. היה זה שקר מצדנו להתלבש ולהתנהג על הבמה כמו חסידים או אנשי עדות המזרח, שקר גם לעצמנו וגם לקהל, העמדת פנים המובילה לקיטש ולמסחור. במקום זה ניסינו ללמוד ולהבין מה שקיבלנו מהם, אך גם לתרגמו לשפתנו שלנו. להראות גם את ההזדהות שלנו עם המסורת – וגם את הפער שבינינו לבינה. עם זאת, יש רגעים מיוחדים שבהם הפער נעלם ואנו מאושרים על הבמה, כמו שהיינו בביצוע 'קולמוס הנפש'.
לבד מהצד היצירתי, השקענו כאן מאמץ מחקרי לא קטן. לפני שנכנסנו להרפתקה, עשינו לילה לבן של שיטוטים עם כל הקבוצה במסלול הישן, והיינו נפעמים מעוצמת החוויה. אספנו אינספור סיפורים ושירים. הקלטנו את קריאת המוכרים ב'מחנה יהודה'. בנינו מסלול הקושר את השירה המסורתית (בעיבודים לא מסורתיים) עם שירי המשוררים העכשוויים (זלדה, אמיר גלבֹּע, מרים ברוך-חלפי).
אוסיף כי השירה החסידית האמיתית חסומה לפני הציבור. לא חסרים שִכתובים ותרכובות של רוק וחסידות; אך בשביל הדבר עצמו חייבים להיכנס ל'גניזה' שבה הכול נשמר. וכיוון שלא לכולם יש האומץ לעשות זאת, ראינו נכון להזמין אתכם לסיור לילי זה בסמטאות האפלות.
---- אנדרה היידו
אנסמבל האמן ח"י
